31 ינואר 2009
"הזכות לחיים" מול "הזכות לזכויות"
פסיקת בית המשפט העליון לפתיחת כביש 433 לירושלים לתנועת פלסתינים ויהודים יחדיו (היכן שיהודים יקרים כבר שילמו בחייהם מסיבה זו בדיוק), כמו גם "כביש נגוהות" בדרום הר חברון היכן שנערה בת 18 נישרפה וניכוותה באורח בינוני מהשלכת בקת"ב עליה אך לפני מספר שבועות, מגלמת בחובה תובנות רבות שאינן מחמיאות באשר לשיקול הדעת הנאות של השופטים. להוותנו, מזה זמן שפסו שופטים ("עליונים") מירושלים.
המוסר היהודי גורס כי "המציל נפש אחת...כאילו היציל עולם ומלואו", ועוד, "פיקוח נפש... דוחה שבת". אמירות אלו ואחרות מעידות על חשיבות וקדושת החיים המועלים על נס בינינו כמו בכלל התרבויות המערביות הנאורות. "פיקוח נפש מיקדמי", זוהי הניגזרת מהאמור לעיל, הינו מעשה מקובל בתרבותנו כמו בתרבויות שונות אחרות. מכאן באה לכן גם ההצדקה ל"חיסולים ממוקדים" באשר הללו נועדו ל"הצלת נפש מקדמית" ולכן הינם נאותים וצודקים.
מכאן גם ברי כי יש למנוע הרג ורצח וודאיים במדה וזה ניצפה מבעוד מועד בעבור כל בן אנוש, קל וחומר בעבור "עניי עירנו" באשר עולה הוא מונים רבים על נוחותם וזכויותיהם האזרחיות של אויבינו הפלסתינים.
ניראה כי שופטינו מכסים טפחיים מתחת לגלימתם השחורה. במחשכים מסתירים הללו תאווה לעבודת אלילים אוניברסלית אשר אין בינה ובין היהדות והמוסר היהודי רבות מהמשותף. הללו חולקים בינהם תרבות 'מתיוונת' אשר מקבלת כתף מתפקחת וקרה בציבורים רחבים גם בארצות המערב הנאורות.
יותר ויותר מחלחלת ההבנה מחדש ברחבי העולם כי 'הזכות לחיים' (לקיום החיים), גוברת על הזכות לזכויות (אזרחיות). הולכת ומחלחלת ההבנה כי הזכות לחיים הינה מדידה, אובייקטיבית, בעלת כימות ומכאן משישה וניתנת להענקה והכלה, בעוד 'הזכות לזכויות' הינה אמורפית, ניפתלת לעיתים, וירטואלית למצער, המהווה לכן כלי משחק פוליטי בידי שרלטנים וצבועים, תאבי שלטון ורכושם ונפשם של השונים בדעה.
מיהו בן חורין?
להיות בן חורין אין פירושו לחיות בתנאי אנרכיה בהם יתנהל הפרט ככל הישר בעיניו. להיות בן חורין פירושה היא ההבנה בצורך והחובה להיות כפוף למערכת כללים חברתים וחוקתים אשר במסגרתם, כל זמן שעומד הפרט או כל גוף ציבורי בדרישות הסף המקובלות הריהו חופשי לפעול, לחיות וליצור ככל שידבנו ליבו. מערכת זו נועדה לאפשר לנו לחיות חיינו בחופשיות יחסית, תוך שבה-במדה, הינה שומרת על זכויותיו של האחר לחיות חייו תוך איזון נאות עם זכויותינו.
משהענקנו, או משנחמסו זכויות יתר, מעל ומעבר לנאות במערכת החוקים שלנו, בעבור פרטים או גוף מסוים, הרי שהפרנו את האיזון החברתי, ניתצנו במו ידינו את הבסיס למערכת המאגדת בני חורין. ואכן, אנו הענקנו זכויות יתר אלו, המזעזעות ומפירות האיזון בין רשויות השלטון, לקבוצת שופטים היושבים בבית המשפט העליון (בה"ה לשם קיצור) והאמורים לשפוט משפט צדק, אך להוותנו, במקרים רבים מדי שופטים הללו 'משפח' בהתאם לסממנים אידאולוגים מוטים לכיוון אחד בלבד. בכך הפכנו עצמנו לצמיתי המערכת, לווסאלי מערכת המשפט.
להיות בן חורין או אומת בני חורין, אין פירושו להכפיף את המיעוט לרצון הרוב ואף אין פירושו, שלטון המיעוט על הרוב. רק האיזון הנאות בין שני ההפכים הללו יתקון. אנו כבר מודעים לעיוותים מעין אלו בהיסטוריה האנושית. המשטר הנאצי והמשטר הקומוניסטי שניהם היוו את שילטון המיעוט על הרוב ובכך היצמיתו את חרויות האזרח הבסיסיות.
המשטר הנאצי מצא צידוק לכך בתורת הגזע, ואילו זה הקומוניסטי היצדיק קיומו בהכפיפו אומה שלמה לאידאולוגיה קומוניסטית של מעטים. שני משטרי המיעוט הללו הישמידו והיכריתו עד חורמה את המתנגדים להם והדבר עלה לאנושות בעשרות מיליונים רבים של נירצחים.
האם עד כדי כך רחוקים אנו מאותם ימים אפלים? בצמד המשטרים לעיל התגיסה מערכת משפטית אשר מצאה צידוק מוחלט להתנהלותו הרצחנית של המיעוט על הרוב. שופטים ואנשי חוק התגיסו בנפש חפצה ובהתלהבות רבה לגבות את מעשי הקניבליזם הסובייטי (רצח 25 מיליון מבני העם הסובייטי בידי הבולשביקים הסובייטים), ואת השמדת הגזעים "האחרים" בגרמניה וגרורותיה בידי המיעוט הנאצי.
ובאם כך, לאור לקחה המר של ההיסטוריה, האם עלינו לעצום עינינו ולהתיר למערכות משפט, לכל מערכת שהיא, לפעול באין פיקוח? האם יכולים אנו להרשות לעצמנו להתיר את הרסן ממערכת השפיטה? אכן, במדינת ישראל חברו שני יסודות יחדיו לשלטון המיעוט על הרוב. מדינתנו אינה מדינת חוק אלא מדינת שילטון שופטי ה"בה"ה", ואלו אינם מגינים על שילטון החוק אלא על הנצחת שילטונם הם.
מידתה של המידתיות
נושא המדתיות מטבעו חייב להילקח בחשבון בבואנו לשקול נושאי זכאויות וזכויות. במדה ובית המשפט מקבל חוות דעת מיקצועיות של צה"ל, השב"כ והמשטרה, כי אין סכנה נישקפת לתנועת רכב, פלסתינית ויהודית יחדיו ומכאן כי קיים סיכוי סביר כי עקב החלטתו לא ייספו חיים בעתיד, הרי שניתן לשקול את חוסר הנוחיות הכרוך בכך ובפרט את זכויות המודרים מתנועה בכביש ואף לאשרה, בעוד שהאחריות לכך נופלת על הממליצים.
לא במצב זה עסקינן. במקרה הנדון ובהתאם להמלצת רשויות הביטחון לסכנה הכרוכה בתנועה משותפת במקום המסוים הזה, הרי עוסקים אנו בשיקולי "חיים מול זכויות" ומכאן ששיקול המידתיות למקרה זה, המופרכת עקב כך בבסיסה, הושפעה כפי הניראה גם מנטיה אידאולוגית-פוליטית של השופטים לכיוון האוניברסליות וזכויות הפלסתינים כגוברות על זכויות לחיים של היהודים.
במקרה דנן, אין יהודים רוצחים פלשתינים בעורקי התחבורה ביו"ש, אך פלשתינים רוצחים גם רוצחים אזרחים יהודים, אך משום שהינם יהודים. מכאן כי הפסיקה אינה מידתית, באשר מעניקה "יתרון" משפטי-אזרחי לצד הפלשתיני וגורמת במישרין להפיכת הכביש, במבחן המעשה, לכביש תנועה פלשתיני "נטול-יהודים" אשר באורח טיבעי אינם נוטים לראות עצמם ובני משפחתם נירצחים בדם קר בשם הזכות לנסיעה בכביש האמור.
ומכאן הטענות הנישמעות לעיתים בציבור על כי פסיקות בית המשפט העליון הרואות בדם הפלשתיני כסמוק יותר מדם היהודים יש להן על מה לסמוך.
ה-ראיה כי אותו בית משפט שוקל את השיקולים לעיל ומודע להם ידוע היטב אך מתעלם מהם בהתאם לגחמותיהם האידאולוגיות האישיות של השופטים, היא פסיקתו של אותו בית משפט עליון, אך חודשים ספורים לפני "פסיקת 433 ". בפסיקה ההיא לא היסס "בה"ה" לדחות עתירת מתישבים יהודים בעבור תנועה מעורבת, אשר הוגשה בעילת "מרקם חיים", ופסק לחסימת תנועת יהודים בכביש המיועד לתנועת פלשתינים בלבד.
אותה הטענה בדיוק, טענת "מרקם החיים" היוותה את הטיעון המשפטי אשר בא לאפשר תנועה של פלסתינים יחדיו עם יהודים בכביש 433, למרות שמדינת ישראל הישקיעה מאות מיליוני שקלים בסלילת כבישים המיועדים לתנועת פלשתינים בלבד בדיוק באזורו של כביש 433, בעבור ולשם הקלת "מרקם החיים" על הפלסתינים תושבי האזור.
בהטותו בכך המשפט, פזל ה"בה"ה" בעליל לעבר קבוצות לחץ קיצוניות, אנרכיסטיות עד פשיסטיות באקדמיה הארצית והעולמית, בחששו מגינוי אישי כנגדו בנוסך "מה יאמרו" עקב פסיקה הניתפסת "כמפלה" ערבים (באשר האקדמיה בחלקה, נותנת עדיפות יתר לזכויות אזרח פלסתיניות על פני הזכות לחיים של יהודים). ובכך חייב ה"בה"ה" את רשויות הביטחון למצוא פיתרון לתנועה משותפת אשר ברי כי תוצאתה תקפד חיים (ולא, מדוע צריכים אנו לסידורי ביטחון?). לחילופין, ראוי היה לשופטי ה"בה"ה" לשקול את זכויות הקורבנות שהיו ואלו העתידים כגוברות ולהמליץ לממשלת ישראל ו"משרד חוצה" להסביר את הפרדת הזכאות לתנועה משותפת ברחבי העולם כפסיקה מצילת חיים. אותו ההסבר שהיה תקף ובדין, באשר לגדר הביטחון "המפרידה".
שאלת "חיים מול זכויות" הינה לגיטימית רק במדה ועומדת, במשקל שווה לכאורה, לזו של הזכות לחיים של צד אחד מול הזכות לחיים של האחר. במקרה זה ראויה ונחוצה השקילה-והטריה המידתית כהלכתה (במקרה של החלטה ליציאה למלחמה לדוגמא), על מנת לאיין בין השתים.
בכך, נימצא בוודאי, ולא ביכדי, את ההקשר להתנגדות לשחרורם (או מניעתו) של מאות מחבלים מומחים לרצח יהודים, בוגרי אקדמיות הרצח הפתחאווית והחמאסית מבתי סוהר בישראל בתמורה לשחרור גלעד שליט. גם כאן שיקולי המידתיות (הנכונים בעיקרם) הביאו את ממשלת ישראל לדחות את המשך המשא ומתן עד יתבהרו הנסיבות המדויקות לשיחרור החיות הטורפות הללו. גם במקרה זה גבר נושא 'פיקוח החיים המקדמי' של הרבים, ולו באורח זמני, על זכויותיו של היחיד גילעד שליט.
כאשר שופטי הבג"צ אשר הינם הדיוטות גמורים בנושאי ביטחון, המבינים בהוויות ביטחון כ"חמורים במרק פירות", פוסקים באותן בעיות ביטחון אשר הרשויות המוסמכות, צה"ל שב"כ ומשטרה ממליצים בבירור לכיוון אחד בעוד שופטי "הבה"ה" פוסקים לעומתית, ההפך בדיוק מחוות הדעת המקצועית וזאת בשם זכויות אזרח וירטואליות ובשם אג'נדה אישית וחד צדדית, הרי שזו שפיטה פסולה מעיקרה.
האם הזכות לזכויות גובר על הזכות לחיים?
האם ישנה כלל אמת מידה המתירה האפשרות לוותר על הזכות לחיים לנוכח כל זכות אחרת מכל סוג שהוא, קל וחומר זכות התנועה שאינה נושא של פיקוח נפש, כאשר בכל מקרה סופקו חלופות של "מרקם חיים" בצורת כבישים מיוחדים לתנועת פלסתינים.
באם מידתיות היא הענין ובהנחה (המופרכת) כי הזכות לחיים של יהודים אינה נחשבת כברת משקל בעומדה לנוכח "זכויות אזרח פלסתיני", אזי שוב, מדוע (שאלה רטורית, התשובה במאמר), החליט הבג"צ רק לפני חודשים ספורים לסרב לבקשת מתישבים יהודים ביו"ש להשתמש יחדיו בכביש שהוקצב לתנועת פלסתינים בלבד? דהיינו, ה"עליונים" שוקלים בעיקביות את זכויות הפלסתינים כעולות, כעדיפות על זכויות היהודים, אלו מהם "החובשים כיפה" ומתגוררים ב"התנחלויות", רחמנא ליצלן.
זו ה-ראיה הנסיבתית החותכת כי שפיטת ה"בה"ה" הינה מוטה לעבר בסיס אידאולוגי חד-אכ'נדתי לכיוון הפלסתינים ולעומת היהודים. באם נוסיף לכך את הודעת המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן (הידוע לשימצה), בפני וועדת הכנסת כי אכן, בדיוק כך הוא והועדה שבפיקוחו פועלים דהיינו, הטיית אכיפה חריפה מכוונת ברורה ובוטה כנגד המתישבים היהודים והושטת יד תומכת, מבינה, אוהדת וקשובה לתלונות אירגוני שמאל ופלשתינים הרי שהתמונה בהירה למדי, מערכת המשפט הישראלית מגוייסת, רובה ככולה, על בסיס אידאולוגי צר, המשותף לחלקים זניחים בעם כנגד יהודים, יהדות, ציונות ודמוקרטיה.
וכך, מדוע זה נלין על שוטמי ישראל המסורתים החמאס, החזבאללה, סוריה, איראן? הללו וישראלים מסוימים החיים בינינו (ואין הכוונה לנטורי כרטא), חולקים מסד אידאולוגי זהה, אלו גם אלו הינם יוצאים כנגד יהודים, יהדות, ציונות ודמוקרטיה הלא כן? הללו שם שואפים להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" והללו כאן בינינו שואפים לאותה "מדינת כל אזרחיה". אין זה מענינינו כי "הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות". התוצאה, בסופו של יום, הינה זהה אם מידי אויבינו ואם מידם של "משנאי החינם בינינו".
אחריות השופטים לנזקים שניגרמו לאזרחים תמימים עקב 'פסיקתם הלעומתית'?
מדוע לא ייתבעו שופטי העליון לדין בבית משפט אזרחי וישלמו פיצויים לניפגעים מכיסם, באשר פסקו באורח לעומתי, אישי ואידאולוגי חד צדדי? את התביעה יש להגיש בבית משפט מחוזי כמובן ולא בפני "החתול שומר השמנת" בבית המשפט העליון. התביעה גורלה יהיה להידחות כמובן ("חבר מביא חבר, חבר שומר על חבר"), אך המסר יטמע. לאחר מספר תביעות כאלו המלוות בקמפיין ציבורי, כולל בשיתוף הכנסת יחל השינוי המבוקש. הסמכות המוקנה על ידי הריבון לשופטי ה"בה"ה" חייבת להיות נילווית באחריות אישית של השופטים לתוצאות שפיטתם במיקרי 'פסיקה לעומתית' ולא, אנו במו ידינו יצרנו אנרכיה שיפוטית ושילטונית במקומותינו.
חשוב לסייג כאן, פסיקה "ביטחונית" של "הבה"ה" כאשר אין קיימת המלצה נגדית של מומחי ביטחון הריהי כשרה ותקפה. המדובר כאן הוא אך בפסיקה לעומתית, הנישענת על עדויות בלבד כנהוג ב"בה"ה"—וללא חקירת עומק הנהוגה בבית משפט מן השורה. זו הפסיקה הנוגדת המלצות והתוויות גורמי ביטחון, זו הבאה להכריז כי הזכות לזכויות עולה על הזכות לחיים ללא כל צידוק ובסיס עובדתי. זו הפסיקה הלעומתית, אשר אסור לה שתקנה את החסינות הרגילה של שופטים מפני תוצאות שפיטתם.
אפשר כי בסופו של יום יפסוק בית המשפט בניגוד להמלצות המומחים לביטחון, אך פסיקה כזו חייבת להיות נילווית בהחלטה מקבילה באשר לפיצויים אשר יהיו הניפגעים זכאים להם מטעם המדינה, בלא שידרשו להתדיינות משפטית נוספת כלשהי. במקרה זה, הנושא יעבור לידי הריבון-הכנסת שתחליט באם פסיקה מסוג זה ראויה ביסודה ובאם המדינה כלל יכולה לעמוד בה ומכאן שניצרכת חקיקת נגד.
הטחת הנעלים אינה מהות הענין
ולנושא הנעל שהוטחה אל בייניש. יש לגנות פעולה מסוג זה בכל לשון של גינוי. "לא בכוח כי אם ברוח" נביא את קיעקוע הבסטיליה הישראלית. ניראה כי זורק הנעל פעל באורח פסול מתוך מצוקה אישית ואפשר כי טעמיו עמו, אך הבה"ה מביא זאת על עצמו. גזרות ופסקי דין מוטים, חוסר תשומת לב וגרירת רגלים, זילזול בציבור גדול של ניזקקי שפיטה, פסקי דין מוטים ספוגי אג'נדת שמאל קיצונית, הדרת מרבית העם מזכויות שפיטה אובייקטיביות עקב אידאולוגיה חד צדדית, כל אלה מביאים בסופו של יום לתוצאה האומללה המיותרת והפסולה של הנעל במצחה של בייניש.
טעם רב לפגם קיים בהכאתו במקום הארוע של משליך הנעל, כמו גם בהגשת התביעה כחץ מקשת ביום שלמחרת הארוע המביש והכרזת המשטרה כי צפוי לו מאסר בן שנים רבות עקב כך (מה, הם כבר שפטוהו וגזרו דינו ?). הדבר מעיד על יחסי הגומלין המושחתים בין המשטרה, הפרקליטות וה"בה"ה". האם גם "בוזגלו וברקוביץ'" היו זוכים לאותו "יחס"? ומכאן, האם אכן כולנו שווים בפני החוק?
יהיו אלו כמובן שהלקח היחידי שילמד על ידם הוא וודאי בהגברת סידורי האבטחה בעת הדיונים. לא מניה ולא מקצתה, הלקח החשוב הוא בכך שה"בה"ה" חייב לחזור לחיק העם היהודי, הציוני והדמוקרטי. ולא, וודאי יהיו עוד נעלים וירטואליות רבות ניזרקות ובדין על שופטים מטי משפט במקומותינו.
אל נא נתבלבל, עם כל הגינוי למעשה הנקודתי של הטחת הנעל אל בייניש הרי ש"כנופיית שילטון החוק" שאותה בייניש עומדת בקודקודה, חיה, בועטת ומעוותת את הדמוקרטיה הישראלית כתמיד. לא הציבור אשם בכך, ה"בה"ה" והתנהלותו גורמים לכך.
תגובתם העתידית של חברי החונטה המשפטית, תומכיהם ומשובטיהם תהיה צפויה, הללו יפצחו לאלתר בנביחותיהם הפבלוביות. הם ינסו למנף את התקרית על מנת לקצור אהדה לבה"ה, זו אשר התדרדרה אנושות משך שני העשורים החולפים וממשיכה בדין להתדרדר. יתרה מזאת, הם ינסו לקעקע את הביקורת כלפי הבה"ה במטרה ברורה לסתום פיות ובתואנה הניפסדת: "ראו למה גורמת הביקורת" וכמובן יפנו אצבע מאשימה לעבר "הימין", כיתמי השמש, ההתחממות הגלובלית ושרה נתניהו כאשמים בהטחת הנעל. הם הלא מתמחים בהכפשה קולקטיבית עקב מעשה יחידים: יגאל עמיר וטייטל הם רק דוגמיות. ובכן רבותי, אנו נמשיך ולבקר את הראוי לביקורת עד שיצא עשן לבן, עד שתיקרוס הבסטיליה, על אפם ועל חמתם.
השאלות הפוליטיות האופפות את ישיבתנו בשיטחי יו"ש אינן בסמכותו ועניינו של ה"בה"ה" ומכאן, כל שפיטה לצדק המעלה על נס את הזכות לזכויות כגוברת על הזכות לחיים הינה שפיטה פוליטית, שפיטה של הוטנטוטים. אפשר והשופטים בקיאים בפרוצדורה המשפטית אך נופלים קצר בשפיטתם לצדק. כל מחשב שולחני בינוני יהיה "בקי" יותר מכל שופט בפרוצדורה המשפטית. אנו זקוקים לשופטים בשר-ודם על מנת לשפוט משפט צדק, ואלה למצער נדירים בנימצא ובפרט בבואם לדון בשאלות קיומיות חיוניות. אנו זקוקים נואשות לבית משפט עליון מקצועי כמו גם אמפתי, מקובל על הציבור, אובייקטיבי, השופט צדק. ולא היא, תוחלתנו ניכזבת שוב ושוב.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
